במיוחד ליום הכיפורים וגם חלק מלגדל אמפתיה #3, כי בקשת סליחה ותחושת סליחה הם חלק יומיומי של החיים.
הילדים שלי לומדים לנגן תווי נגינה בטאבלט. יש אחד עבור שלושתם. בד"כ יש להם איזה סידור ביניהם, אני לא מתערבת. שמעתי אותם רבים וכועסים - אולי דחפו בטעות, אולי לא הסכימו לשחק אותו הדבר, אני לא בטוחה. אחד בוכה, השני כעוס (השלישי לא לקח חלק בזה, הפעם). במקרה (ואולי בעצם זה לא היה במקרה?) שכל זה התרחש כשעה אחרי ששוחחנו על "סליחה".
אז מה אמרנו על "סליחה"?
יש סליחה שבאה מהלב
יש סליחה שבאה מעומק הלב והיא נאמרת/מורגשת כשאנחנו מסתכלים במבט של מי שהעלבנו/פגענו בו. בין אם רצינו להעליב ובין אם לא [בואו, כולנו לפעמים מנסים לפגוע, בייחוד ילדים שרוכשים מיומנויות חברתיות. זה חלק מהעניין. אל תשפטו]. ופתאום כשראינו שפגענו, ראינו את המשמעות של המעשים שלנו - זה חבל לנו, אנחנו מתחרטים. בגילאים מתקדמים יותר אפשר ממש להרגיש את האמפתיה לשני.
לפעמים אנחנו לא משקיעים בהשתהות על החרטה הזו, כי אנחנו פשוט מחליטים לרצות את המבוגר האחראי: שממש מכריח אותנו להתנצל וכועס עלינו אם לא התנצלנו."כי חייבים", "כי זה לא יפה", "כי ככה לא מתנהגים" ועוד. ואולי, דווקא בכוונה *לא נתנצל* כי נראה שיש פה עניין ששוה לי לשגע בגללו את אמא ואבא (או את המבוגר האחראי).
אם אנחנו ההורים לא נכריח אלא נתווך בענייניות את מגוון האפשרויות - נוכל לעזור לילד שלנו לפתח אמפתיה וכמובן את הסליחה שבאה מהלב.
ויש סליחה שבאה מהפה
ואז יש את הסליחה שבאה מהפה. גם היא לא פשוטה! זה מצריך באמת המון אומץ. להודות שטעיתי, להתנצל ולקחת בחשבון שאולי, אולי לא יסלחו לי. לפעמים צריך קצת זמן להירגע, לפני שמבקשים סליחה.
סליחה שנשמעת כאילו היא "כלאחר-יד", היא לא בהכרח כזו. לפעמים היא מביעה את הקושי בהתנצלות. אל תמהרו לשפוט את הילד שלכם :) לפחות לא לפי הסטנדרטים שלנו, המבוגרים. אל תתקנו את הסליחה שלו - לכו על החיוב. "זה נעים כשמבקשים סליחה עם מבט, נכון? זה נעים כשממתינים לתשובה לפני שהולכים" וכל מה שמתאים לאותה סיטואציה שלכם. תחשבו חיובי!
מה אני חושבת על: "לך תגיד לו סליחה עכשיו"
כבר למעלה יכולתם לראות שבעיני זה לא מאפשר לילד את המרחב המטאפורי של הסליחה.
אני גם מזמינה לחשיבה, שיכולה להקל עליכם גם ברגע האמת: האם אתם מאיצים בילד שלכם להתנצל בשבילכם או בשביל הילד? לפעמים אנו מזדהים עם הצד הנעלב, וזו דרך להחזיר את כבודנו שלנו (באופן לא מודע, כמובן). אם נהיה מודעים, נוכל להוציא את עצמנו מהמשוואה ונהיה שם עבור הילד באמפתיה, ולא בהזדהות (מעורבות רגשית).
איך אפשר לבקש סליחה? ואיך אפשר לסלוח?
בחזרה לסלון שלנו, בהמשך לריב על השימוש בטאבלט: הילד שלי בא אלי בוכה, בגלל הריב על הטאבלט. "חמוד שלי, לא הסתדרתם? ואז נעלבת? כואב לך?" הוא מקבל ממני את האמפתיה, לה הוא זקוק. אני לא מתערבת בריב עצמו, אני פה כדי לשמוע ולחבר את מי שזקוק לזה. אחרי זה נרגע מעט הבכי, אבל העניין עוד היה באויר. שמעתי את הבכור ניגש "סליחה שהפלתי אותך אבל עצבנת אותי". אוקיי, אחלה התחלה! ואחיו ענה: "אני לא עצבנתי, רק רציתי לראות". וזה אחלה המשך!
לא נאמר, אבל זו אחלה הצעת הגשה: "אני רוצה לבקש סליחה. אני מסתכל לך בעיניים ורואה שפגעתי. אולי אתה יכול לסלוח לי?" "תודה שביקשת! זה מאוד אמיץ. אני בוחר לסלוח."
ניגשתי אליהם, אחרי ההשלמה הזו שעשו לגמרי בעצמם. ותיווכתי את מה שראיתי שם: איזה יופי שככה כל אחד אמר לשני את מה שחשוב לו, מה שהרגיש. זה מאוד אמיץ!
ניסיתי לתת מקום לכל אחד למה שהיה לו חשוב, לצורך שהיה לו. מסתבר שהבן הצעיר יותר רצה לנסות לבדו והרגיש שהוא כל הזמן צריך להסתכל מה עושה הבכור. והבן הבכור רצה לעשות לבד, בלי שיסתכלו עליו. אפשרי לפתרון, נכון? הם הציעו לעשות תורות עם שעון-החול. ראינו שזה יותר נעים וקל למצוא פתרון ביחד, כי סה"כ מאוד נעים להם האחד עם השני (בדרך-כלל). להיות ברוגז זה לא תמיד נעים: לפעמים נעים להיות ביחד ולפעמים רוצים קצת זמן לבד.
זה לא מחוייב המציאות שהם ירצו להסתדר זה עם זה. זה מבורך בעיני ואת זה אני מאירה ומחזקת. כי זה חשוב לי.
ואיך הכי נכון ללמד סליחה, יותר מכל מה שנאמר כאן? דוגמה אישית. את כל זה תשמעו בסרטון הקרוב שלי. שווה לעקוב.
אז מה השורה התחתונה?
יש סליחה מהפה וסליחה מהלב. לא תמיד זה בא ביחד.
התנצלות היא על הדרך שבה נהגתי לא על מי שאני.
להתנצל לפעמים לוקח זמן חשיבה. תנו לזה מקום.
צריך להרגע ולהתאמץ כדי להתנצל וגם כדי לסלוח.
לא חייבים לסלוח, כמו שלא חייבים להתנצל.
זו אפשרות מבורכת, היכולת להתנצל ולסלוח.
לעולם אל תכריחו לתת חיבוק ונשיקה! זה לא קשור. זה יבוא אח"כ.
לחזק את המתנצל וגם את מקבל הסליחה על האומץ והיכולת שיש בכל אחד כדי להשלים.
זכרו שלריב ולהתנצל זו עבודה חשובה על מיומנויות חברתיות. זה בריא!
אל תתקנו את המילים שלהם, תנו להם כלים.
כדי לבקש סליחה וכדי לקבל סליחה צריך לדעת לוותר, להתפשר, להסתדר. תנו לילדים שלכם את מירב הכלים - בעיקר תנו להם לצעוד בעצמם את השביל הזה. הם יפתיעו אתכם
ואפילו ילמדו עוד דבר-שניים :)
אמפתיה קשורה גם בסידור הצעצועים: כתבה שמתאימה לגילאי לידה-שנתיים ולגילאי הרך שנתיים-כיתה א'
פה בשבילכם!
לתהליך אישי צרו קשר ישירות כאן