כשהילד חוזר מבית הספר או הגן וכולו סערה: איך מתמודדים עם התפרקות רגשית אחרי המסגרת

הוא חזר מהגן או מבית הספר וכל דבר קטן מדליק את הפיוז. למה זה קורה דווקא בבית, ואיך נוכל להגיב בגישה רגישה ומעודדת שמחזקת קשר ואחריות?

התפרקות רגשית אחרי מסגרת. סה"כ סימן טוב!

הבוקר עבר חלק. הילד נכנס לגן או לבית הספר, התנהל יפה, אפילו קיבלתם דיווח חיובי מהמורה. ואז, בדיוק כשהוא חוזר הביתה, BOOM.הכל מתפרק. על כל שטות. כפכף שלא במקום, קול רם של אח, או מבט לא מדויק. פתאום דמעות, צעקות, או התכנסות שקטה... אם זה מוכר לך, את לא לבד.

זו תופעה נפוצה שיש לה הסבר: התפרקות רגשית אחרי המסגרת. היא נפוצה בגילאים הצעירים אבל לא רק, בעיקר בתחילת השנה ובזמני ההסתגלות, אבל יכולה להופיע גם בכל שינוי שגרה או חזרה מחופשה.

אז מה בעצם קורה כאן בהתפרקות רגשית אחרי המסגרת?

במהלך היום הילד משקיע המון מאמצים להתרכז, להתנהג, לעמוד בכללים, לתפקד מול חברים, לשרוד רעש, משימות, ציפיות. דיי מדהים לחשוב על זה, לא? והוא עושה את זה בלי “הדמות הבטוחה” שלו, שזה אנחנו ההורים. ובעצם כל מה שהוא מחזיק בפנים, וחווה במהלך היום יוצא בבת אחת כשחוזרים הביתה. כן, דווקא איתכם! כי אתם המקום הבטוח. וזה ממש לא נגדכם. זה לגמרי בעד עצמו.

באופן מפתיע, ההתפרקות הזו היא בד"כ סימן דווקא לקשר חזק: הילד מרשה לעצמו לשחרר רק במקום שבו הוא יודע שיאהבו אותו גם כשהוא לא במיטבו.

איך נכון להגיב להתפרקות רגשית אחרי המסגרת?

1. לא לקחת ללב. זה לא אישי. זו לא חוצפה. זו עייפות רגשית. תגובת שחרור של הילד, לא התקפה עלייך.

2. לצמצם גירויים. לחזור הבית, למקום רגוע. עדיף להתחיל בחיבוק, שקט, או חטיף אהוב.

3. לאפשר פריקה רגשית טבעית. לשחק, לצייר, לקפוץ על הטרמפולינה אם הילד צריך פריקה פיזית.

4. ליצור טקס חזרה הביתה. שגרה קבועה עם פעולות פשוטות (חוזרים הביתה, שוטפים ידיים, אוכלים פרי יחד, עושים שיעורי בית) עוזרת במעבר.

5. לתת שם למה שקורה. במקום לצעוק “מה עובר עליך??”, לנסות:“נראה לי שהיה יום מתיש. אני פה. ננוח רגע ואז נחשוב יחד מה עושים עם זה.”

ומה אם זה קורה שוב ושוב?

קודם כל – לנשום. זה לא מעיד על בעיה, אלא על עומס רגשי. ועדיין, אפשר לבדוק:

• האם יש קושי רגשי בגן/בית הספר?

• האם יש לחץ גם בבית ש”נוסף” לעומס?

• האם יש מקום לשינוי בשגרת הצהריים (אוכל, שקט, פעילות פיזית)?

וגם אפשר לדבר עם הילד כשהוא רגוע ולבקש עזרה. לא לשאול למה אתה מתפרק, אלא:“שמתי לב שלפעמים קשה כשחוזרים. בוא נחשוב יחד מה יכול לעזור.”

הדגש הוא על שיתוף, בחירה, וכבוד הדדי – בדיוק כמו בגישה האדלריאנית:אנחנו לא פותרים בשבילו, אלא מלווים את הילד שלנו במציאה שלו את הפתרון שנכון עבורו.

וכמה מילים אחרונות,

התפרקות אחרי מסגרת היא בכלל לא תקלה היא הזדמנות! היא אומרת: “אני מרגיש בבית. מותר לי להוריד את המסכה.” זו הזדמנות עבורנו: ללמוד עוד על הילד, כמו מה מרגיע אותו? מה מפעיל אותו? מה עוזר לו להתאפס? לעזור לילד שלנו ללמוד את כל אלו על עצמו.

להעביר את המסר: אני אוהבת אותך לא משנה מה! גם כשאתה מתפרק. כשהילד שלי יודע שאני איתו גם אם קשה, הוא לומד שגם כשהוא סוער הוא עדיין שייך. וזו מתנה שילכו איתה הרבה אחרי שהיום ייגמר.

שלכם ובשבילכם, ליאור הראל!