איך ללמד את הילד שלי המשמעות של "לא" ולהגיד "לא" בסיטואציות שצריך לעצור אותן

אי אפשר להישאר אדיש לכותרות האחרונות. כשאלימות היא בדרכי החינוך שלנו וההתרעה על כאלו פשעים היא מאיתנו והלאה, איך מה להתפלא שהילדים האלו יגדלו להיות כוחניים ואלימים, בדמות אנשי צוות גן שמכים פעוטות, גברים שאונסים שוב ושוב או פוליטיקאים שעושים לביתם ושתישרף המדינה. בעקבות הכותרות שמציפות את הרשת ובהמשך לסדרת #לגדל_אמפתיה ולבלוג על מיניות בגיל הרך, מילים חשובות על איזון החינוך בגיל הרך - מיומנויות חברתיות בסיסיות.

איך מגדלים ילדים שיודעים להגיד לא? ככה:

אני כותבת את המאמר הזה בכמה כובעים: אני כאישה, אני כאמא לשלושה ילדים בגיל הרך, ואני כמדריכת הורים לגיל הרך, המקצוע שלי.


אני סבורה שיש לנו אחריות עצומה ללמד את הילדים שלנו מה המשמעות של להיות חלק בחברה על שלל ההיבטים, לא רק בהיבט המיני. וגם ההיבט המיני - זה לא משהו שמתחיל להיות מדובר בגיל ההתבגרות, מוקדם ככל שיהיה בגיל 8. לא, זה מתחיל בגיל הרך, זה מתחיל מלידה! ויש לנו המון השפעה על התפתחות החברה, על התפתחות הילדים שלנו ועל הערכים שלהם, מגיל הלידה. בואו ננהס לעשות את התפקיד הזה מיטבי ככל שאנחנו יכולים, כי המחיר על הכשלון בזה הוא כבד מידי.


דברים שאני רוצה לשים דגש עם הילדים שלי בגיל הרך, באופן מובנה, אחד על השני:

1. אני רוצה לגדל ילד שיודע להקשיב לתחושת הבטן שלו.

בשביל זה אני חייבת לפנות מעצמי ולהיות קשובה לו. בגיל הרך נרכשות רוב האמונות שלי בעולם. נבנית ההיקשרות, האמונות שלי על אנשים, סגנון החיים שלי. כשהוא אומר לי משהו, כשהוא מתנגד, כשהוא שמח או כועס או כל דבר שעולה לו - אני מגיעה אל גובה העיניים שלו ומראה לו את הנכונות שלי להבין, גם אם זה ממש לא נוח לי כרגע.

אני מנסה כמה שיותר שלא לבטל את מה שהוא מרגיש, לפעמים אנחנו עושים את זה בלי לשים לב, למשל: כן קרה כלום, נפלת, עשית פיפי, נשפך היוגורט, נבהלת מהכלב. ועוד הרבה לפני זה: אני מכינה את הילד שלי לפני שאני מחליפה לו חיתול. אני לא מחליפה לו בכוח בגדים, רק בגלל שאני יכולה. אני מלמדת אותו התחשבות וסבלנות ולא כוחניות.

הוא לא אוכל בשבילי אלא בשבילו. שבע? אז די, בלי מסכת השכנועים

2. אני רוצה לגדל ילד שאומר 'לא' כשהוא לא מעוניין.

גם אם הוא מרוח על כל הפנים עם ארוחת הערב ולא בא לו שאנקה אותו, גם אם עשה קקי בתחתונים ומסרב להחליף - אני מוצאת דרכים להגיע אליו, במסגרת היכולות והמציאות כדי לנקות בהסכמה ולא בכוח.

אנחנו עושים מלחמת דגדוגים וזה כבר דיי לו? אני מלמדת אותו ש"די" זה הגבול ואני מפסיקה, לא משנה כמה כיף לי לשמוע אותו צוחק. הוא בטח עוד מעט יבקש בעצמו עוד דגדוגים. אבל הכי חשוב: זה הגוף שלו - המילה "לא" היא "לא".

3. אני רוצה לגדל ילד שיודע ש"לא" נאמר בכמה אופנים, ולא רק במילים.

אני מלמדת אותו להסתכל על שפת הגוף שלו, של חברים, של האחים שלו. של חיות הבית שלנו. שפת גוף היא עשירה הרבה יותר ממילים. אפשר לראות בעיניים מה מישהו מרגיש, אפשר לראות בידיים, ברגליים. לפעמים אנחנו לא יודעים להגיד לו, אבל הגוף כולו מראה את זה, הגוף יודע.

4. אני רוצה לגדל ילד ששואל ומרגיש בנוח לדבר ולהבין את מה שלא מובן לו.

למה למה למה למה. לנשום סבלנות ולענות בסבלנות. ילדים לומדים דרך החזרתיות

כל שאלה שהילד שלי שואל בגיל הרך היא חשובה. כן, גם אם שואל אותי "מה" או "למה" ב-repeat. לפעמים אוזלת הסבלנות, אבל אני משתדלת, כי זה חשוב לי. אין שאלה טhפשית. אני מעודדת אותו לשאול ומנסה להביא תשובות מתאימות. אם הוא תופס אותי לא מוכנה אני לא מוציאה את זה התסכול הזה עליו.

לפעמים אני לא יודעת אז אני מציעה שנבדוק ב-google.

מותר לשנות את הדעת ומותר לקחת זמן לחשוב. הוו דוגמה אישית לילדים שלכם!

לפעמים אני יודעת אבל לא יודעת איך להגיד - אז אני אומרת לו שאני רוצה לתת לו תשובה ברורה על זה ואני אתן לו תשובה טובה היום בערב, אחרי שאחשוב.

אני יוזמת שיחות על דברים שנראה לי שאולי הוא לא מכיר או נמנע. ראינו פרסומת שנראית אלימה? אני שואלת אותו אם זה משהו שנראה לו נכון, או מה הרגישו שם לדעתו.

5. אני רוצה לגדל ילד שיודע לקרוא לעזרה, בין אם אנונימית ובין אם בפועל.

אני רוצה שאם הילד שלי יראה סיטואציה של 30, של התעללות בבע"ח, של התעמרות, של סכנה - הוא יקרא לעזרה. אני צריכה לדעת שהוא יידע בבטן שמשהו לא בסדר, ולא משנה לי כמה סביבו ממציאים שזה בסדר, הוא ירגיש ויפעל. אם הוא לא יוכל לעשות משהו פיזית באותו הרגע, זה בסדר שיצלצל אלי, למשטרה למישהו לעזרה שיעצרו את זה.

אני מלמדת אותו שכשאני רואה פיצוץ בצינור בשכונה אני מצלצלת למוקד, לא משנה כמה יש לי על הראש או כמה בלגן יש באוטו. המים האלו חשובים, למי שגר בבית, לשכונה שלנו, למדינה שלנו. יש מי שיכול לבוא ולתקן. כשראינו הומלס שוכב על הרצפה בת"א ולא היה ברור האם בחיים הסברתי להם שאני מצלצלת למשטרה כדי לדאוג לזה בעזרתם, כי אני לא יודעת מה לעשות. אבל אני רוצה לנהוג כחוק "השומרוני הטוב".

ההורות שלנו באה עם המון אחריות. אין לנו שליטה על הילדים שלנו אבל אנחנו מלאי השפעה.

הילד שלנו מביט אלינו, לומד מהמעשים שלנו. אלו הדרכים שיתנהל בהן אח"כ בעולם. אנחנו צריכים ללמד אותם בבסיס:

שאין אצלנו את כל התשובות, אבל שאנחנו מאוד מנסים.

שאנחנו חיים ביחד ויש לנו אחד את השני, אנשים.

שכשאני חיה עם עוד אנשים, יש להם משמעות והם נחשבים, לא רק הרצון או הצורך שלי.


בעולם האמיתי אין נסיכים ונסיכות, אנחנו שווים. אנחנו יכולים לעזור אחד לשני, רצוי מאוד בעיני.

ואנחנו צריכים לפחות לנסות.

אני יכולה רק לנסות להגביר את הקולות האלו בביתי

ולהיות מודעת.

בדברים קטנים יומיומיים אני יכולה לעשות המון - בהשקעה מינימלית.

במילה, בדיבור, ביחס.

וזה מתחיל מהלידה וממשיך עד בכלל.

מבלי להשתגע ולהיות אכולת רגשות אשם למה אני לא עושה יותר.

זה לא 0-100,

ההשתדלות, הכוונה - היא החשובה והמקדמת.

התחברתם? שתפו אותי!

אהבתם? שתפו עוד הורים שזה עשוי לדבר אליהם.


אני מאחלת לכולנו בטחון

הקשבה

אומץ

ובריאות, המון בריאות


פה בשבילכם!

 

עוד מאמר שלי בנושא: מוגנות ומיניות בגיל הרך

והסדרה: לגדל אמפתיה, שקשורה כאן קשר הדוק. אל תפספסו את #1 ו-#2




לתהליך אישי צרו קשר ישירות כאן

בואו לעקוב אחרי בפייסבוק או באינסטה

13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול